בנפש האדם יש שני כוחות עיקריים ה'אני' ו'האין', שיכולים גם להיקרא עצמאות ואחדות, וכל אחד מהם יכול לבוא לידי ביטוי בצורה מהותית גבוהה, ובצורה הגנתית נמוכה.
עצמאות (אני) – היא החיבור לנקודת הרצון שלי, היכולת שלי להיות בחיבור לעמוד השדרה הפנימי שלי, הערכים והנורמות שלי. היכולת להתפתחות אישית ופיתוח הנאמנות לעצמי.
[עצמאות הגנתית – היא ביטוי של מופרדות. מציאות שבה אני חווה בעיקר את עצמי מתוך חוויית ניתוק מהסביבה ואדישות אליה. קושי בחיבור לרצונות שלי, ניכור וזרות למרחב הפנימי שלי]
אחדות (אין) – היא יכולת להיות בנוכחות עם הסביבה בלי להיבלע בתוכה. היכולת להתמזג, להרגיש אחד עם הסביבה, התכללות. באחדות יש כמיהה לזוגיות, לחברות עמוקה. היא קשורה ביכולת לחוות חוויה של מישהו אחר בעוצמה גבוהה.
[אחדות הגנתית - כאשר אני חווה את עצמי רק דרך הסביבה. לרוב אדם בעל אחדות הגנתית יחפש אישורים מהסביבה, תטריד אותו המחשבה מה חושבים עליו, איך מסתכלים עליו. זהו ביטוי של אדם שחווה שהסביבה היא חלק אינטגרלי ממנו, הוא יוצר הרבה השלכות, מרגיש מאויים וחווה שהכל סביבו. מאפיין מאד את הדור שלנו בפייסבוק, אינסטגרם וכו' - המון פידבקים].
**
שני הכוחות הללו מנוגדים, אך בעומק הם משלימים זה את זה. בתוך המערכת הזוגית אנחנו נאפיין את הסתירה כפרדוקס הזוגי. מצד אחד היכולת שלי להיות אינדיבידואל, עצמאי, להיות אני, ומצד השני להיות בחוויה סימביוטית, אחדותית שלימה. כל אחד מאיתנו נע בין אחדות לעצמאות כל הזמן. חלק מהעניין בעבודה פנימית הוא להיות ער לתנועות אלו ולזהות לאיזו תנועה ארצה להמשיך לנוע מכאן.
אם אני באחדות הגנתית, ואני תלוי באישורים שלי מהסביבה, ארצה לחזק אצלי את העצמאות, את העמידה העצמית שלי כדי לא להיות תלוי. אולם ברגע שאחזק את העצמאות שלי, אני יוצר קיטוב, אל מול הסביבה או בת הזוג, ועל-כן מיד תבוא הכמיהה להתאחדות, לחיבור.
**
אם שמים זוג בחדר הרבה זמן, הם ירגישו צורך מתישהו להתרחק, לחזור לעצמם, לעצמאות שלהם. אם שמים אותם במרחק למשך הרבה זמן, תהיה כמיהה להתאחד, יהיה געגוע.
העניין הזה חמקמק כי הוא תנועתי, ולא נתפס ברגע. כל חיזוק של תנועה אחת, יוביל לתנועה הבאה. אחדות תוביל לעצמאות שתוביל לאחדות וחוזר חלילה. רצוא ושוב, כמו הנשימה והנשיפה, הגאות והשפל.
עצמאות מייצרת קיטוב ---- שמייצרת משיכה ----- שמייצרת אחדות ------ וחוזר חלילה
