כולנו מכירים את התחושה המציקה והמעיקה של עקיצת יתוש על העור. קשה מאד לעמוד בפני התחושה המעקצצת שישר פוקדת על המוח לשלוח יד לגרד את הדבר הבלתי נסבל הזה. העור מאדים, והמחשבה כולה נתונה לעקצוץ שקורא לנו "הלו!! נא לגרד כאן!!".
ומה קורה ככל שנגרד יותר?
כך העקצוץ ימשיך, וימשיך, עוד ועוד.
בכל גירוד שלנו, אנחנו מגרדים את עור שוב, ותחושת העיקצוץ לא עוברת.
המנגנון הזה נקרא בעבודה פנימית "טעות מחשבתית".
מה הכוונה?
בכל דפוס הגנתי שלנו יש טעות מחשבתית, שמשמעותו פעולה שגורמת את היפך הרצון שלנו. במקרה היתוש, אנחנו נרצה להפסיק את תחושת העקצוץ, אבל אנחנו עושים פעולה שרק מעצימה את התחושה.
הפוך גוטה, הפוך!
הדפוס המאד שכיח הזה קיים גם ברובד הפיסי, גם ברובד הרגשי, וגם ברובד ההכרתי (מחשבתי).
אם מתעורר בי רגש של כעס, עצבות, קנאה וכו', ככל שאנסה לגרש אותו, להכחיש אותו, להיפטר ממנו, כך הוא יתעצם ויגבר, ואני מעמיק את הלופ שלי בתוכו.
אותו דבר עם מחשבה. כשאנחנו עושים השקטה (*לבוגרי הסדנה - מנסים לחזק את שריר חוסר ההזדהות), ננסה לא להיאבק עם המחשבה, אלא לתת לה לחלוף. להבין שיש פה בסך הכל מחשבה, בלי להזדהות איתה.
בדיוק כמו עקיצת היתוש. איך עובדים עם עקיצת יתוש?
עבודה תחושתית. נותנים רגע לתחושת העקצוץ להיות, אפשר להתבונן בה, לחקור אותה, לתת לה לעקצץ לנו בעור ולנשום. אחרי דקה, שתיים שלוש, מה יקרה לנו?
כבר לא נצטרך לגרד אותה.
נסו להתבונן בעצמכם -
אילו רגשות גירדתי היום?
אילו מחשבות גירדתי היום?
כמה אני מסוגל לשהות בתוך התחושות האלו בלי לגרד?
